פסק-דין בתיק ע"א 3109/05

עסקינן בערעורים על החלטת ועדת העררים (להלן: - " ועדת העררים") לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: - " החוק") (בראשות כב' השופט לנדמן) מיום 12.9.05 שקבעה שהיא מוסמכת להאריך את המועד להגשת ערר מעבר ל-14 יום הנקובים בחוק, אך לגבי אחדים מהמשיבים (מס' 27-32) דחתה את העררים שהגישו. 

1.         הרקע:

(א)        המשיבים הגישו לוועדת העררים עררים על דחיית תביעתם להכיר בהם זכאים לקבלת תגמולים על-פי החוק.

 (ב)       המערערת טענה שיש לדחות את העררים בשל איחור בהגשתם, ושהוועדה אינה מוסמכת להאריך את המועד להגשה מעבר למועד הקבוע בחוק.

2.         ההחלטה נושא הערעורים

(א)        הוועדה סקרה את הוראות הדין וקבעה שלמרות הלשון החד משמעית של החוק והתקנות, יש לה סמכות, במקרים חריגים, להאריך את המועד מעבר למועד שנקבע בחוק ובתקנות.

(ב)        הוועדה מבססת קביעתה זו על סמכותה הטבועה, בהתחשב בעיקר בתכליתו ומהותו של החוק, שהוא " חוק סוציאלי במהותו, וככזה יש לפרשו באופן שייטיב עם הנכים" (עמ' 3 להחלטה, סע' 6).

(ג)         עוד דנה הוועדה בהחלטתה בכך שהפונים על-פי החוק הם אנשים מבוגרים וחולים ואין זה סביר לכבול אותם בסד נוקשה של מועדים ללא יכולת הארכה, כאשר עקרון סופיות הדיון אינו רלוונטי בהקשר זה כמו גם אינטרס הציפיות וההסתמכות. הוועדה מציינת שהמערערת נטלה לעצמה חירות שלא לנהוג על-פי החוק ולא לשלוח החלטותיה בדאר רשום כנדרש בחוק, היא אף אינה מוגבלת ואינה מגבילה עצמה במשך הזמן שבו היא מטפלת בפניות נרדפי הנאצים אליה, כך שלעיתים הטיפול אורך אף שנים.

 (ד)       הוועדה מציינת שזכות הפנייה לערכאות היא זכות יסוד ויש לראות את סמכותה גם בראי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדי לא לפגוע באופן לא מידתי בזכות הפנייה לערכאות.

(ה)        בהמשך, מדגישה הוועדה שיש להפעיל הסמכות במשורה, במקרים חריגים, כדי לא להפוך את המועד להגשת הערר לאות מתה.

(ו)         הוועדה ממשיכה בהחלטתה ודנה בכך שהמשיבה " במודע ודרך קבע" (עמ' 5 סע' 9) אינה שולחת את החלטותיה בדואר רשום, והתעלמות זו של הרשות מחובתה " אינה נעדרת משמעות. לא יתכן כי הרשות מחד תתעלם מחובתה ומאידך תותיר לה את הזכות לעמוד על הטענה כי המועד הרשום על ההחלטה מהווה ראיה כלשהי למועד המצאת ההחלטה לעוררים, ותוכל לנסות ולהוכיח בחקירת העורר, כי קיבל את ההחלטה במועד הסמוך למתן ההחלטה".  הוועדה מוסיפה וקובעת שמשמתעלמת הרשות מהוראות החוק, היא מוותרת במודע על טענת מועד ההמצאה, ואין היא יכולה להוכיח זאת בחקירת העורר. כדברי הוועדה "בהעדר אינדיקציה כי הערר הוגש באיחור, חזקה שתוגש במועד ויש לדון בו לגופו" (עמ' 6 להחלטה, סע' 9). אם, מהחומר עצמו, עולה שהערר הוגש באיחור, יש מקום לדון בשאלה, ובמקרה כזה, אם העורר בוחר להעיד, ניתן לחקור אותו גם בנושא זה.

(ז)         לאחר קביעת העקרונות, בחנה הוועדה את ענייניהם הפרטניים של המשיבים; לגבי אחדים מהם (משיבים 27-33) קבעה שהגישו את ערריהם באיחור ואין מקום להארכת מועד ולגבי האחרים קבעה שאין אינדיקציה להגשה באיחור.

(ח)        המערערת הגישה ערעורים על הקביעה העקרונית של הוועדה ועל היישום לגבי המשיבים הרלוונטיים, והמשיבים 27-33 הגישו ערעורים על דחיית העררים שהגישו.

3.         הערעור

(א)        המערערת מתבססת על לשון החוק והתקנות וטוענת שאין לוועדה סמכות להאריך המועד להגשת הערר מעבר ל-14 יום.

(ב)        באשר לאי משלוח ההחלטות בדואר רשום טוענת המערערת שהיא מודעת לחובתה, אך בשל טיפולה בעשרות אלפי תביעות, היא נאלצה לשלוח ההחלטות בדואר רגיל, ומאחר שהמטרה היא הגעת ההחלטות ליעדן, די בכך שהן אכן הגיעו, והדרך אינה משנה. לכן, היה על הוועדה להתיר חקירת המשיבים כדי לוודא מתי נודע להם בפועל על ההחלטות. אין גם להניח, לטענת המערערת, שבהעדר אינדיקציה אחרת, הוגשו העררים במועד.

(ג)         המשיבים תומכים בהחלטת הוועדה מנימוקיה, במישור העקרוני. המשיבים 27-33 גורסים שלא היה מקום לדחות את העררים שהגישו, מטעמים של איחור בהגשתם.

4.         דיון והכרעה

(א)                סע' 17 לחוק קובע כדלקמן: